הבן שלו היה צריך למות בקרב נגד האינדיאנים, ולא להתאבד
זה בלוג חדש, אבל לא נוח לי כרגע להקדים הקדמות.
הפוסט הזה יהיה על הסרט "אליפלט, דוד שלי גיבור מלחמה" של הבמאי שקד גורן. הגעתי לסרט דרך פרוייקט שעושה במאי הדוקו רמי א. כץ, שמביא להקרנה בחודשים האחרונים סרטי דוקו רבים, כולל שיחת זום עם יוצרי הסרט, במחיר נמוך או בחינם.
הבן שלו היה צריך למות בקרב נגד האינדיאנים, ולא להתאבד
מבין
כל הסרטים שראיתי במהלך הדוקורונה (וראיתי המון, אף פעם בחיי לא ראיתי סרטים בקצב
כזה), זה הסרט שהכי אהבתי. הוא משתווה בעיני
לשלמות שהיתה בסרטים שיאיר לב היה מראה לנו בסם שפיגל או בפורום היוצרים הדוקומנטריים.
מה עושה סרט לטוב ?
כמובן שזו שאלה שאי אפשר לענות עליה תשובה טובה.
זה תלוי בכל כך הרבה נסיבות וגורמים ומשתנה מרגע לרגע.
ועם זאת, בסרט הזה היה לי ברור שאני מתאהב, מהפריים הראשון .
להיות במאי קולנוע זה ענין שמשלב כל כך הרבה תחומים שונים ומשונים, וקשה מאד
להגדירו. ועם זאת, הבמאי הוא זה שנחשב –
בצדק - לאמן בקולנוע. הוא, ולא הצלם, או המפיק, או התסריטאי, הארט דיירקטור ואפילו
לא השחקנים (שהם ללא ספק הקבוצה הכי אוברייטד בקולנוע, וזה קשור להרבה דברים, כמו רצונו
של הקולנוע כתעשייה להוליך שולל את הצופים, רצון הצופים להיות מולכים שולל, ועוד).
וכאן בסרט הזה, אתה מזהה מהפריים הראשון מישהו שיודע (יחד עם הצלם, נדב בן-צור) להעמיד
סצינה. שיש לו גם הכישרון לבנות תמונה (קפואה, פריים שיש בו ענין לעין ולנפש), וגם
להוליך אותה הלאה , בתנועה, בפסקול בדיאלוג, בתאורה ובשאר האמצעים הקולנועיים. זה ניכר כאמור מהפריים הראשון (שעוד נחזור
אליו), שמתרחש,כמו חלק לא קטן בסרט, בדירה של הסבתא. בדירה הזאת יודע שקד גורן
לקלוט מראות מענינים, כמו בובות הבד שמפוזרות בכל מיני מקומות, ותמונתו של עמי הבן
גם היא ניצבת בין שתיים מהן. 
ומהתחלה ניכר גם שזהו במאי שיודע לבנות עלילה, ודמויות. נכון , זהו סרט דוקומנטרי,
ואישי, שעוסק בבמאי עצמו, שגם מופיע בו. אבל כמו הרבה סרטי דוקו, אישיים וכאלה
פחות אישיים – יש לו עלילה, ודמויות , והם ניצבים בהירים בזכרונך בסוף הסרט, וגורמים
לך לחשוב שוב על מה שראית. 
בלב הסרט מערכת היחסים בין הבמאי הצעיר לסבתא שלו, בת קרוב לתשעים בעת צילומי הסרט.
יש ביניהם אהבה מיוחדת, חמה, מצחיקה, חכמה, גופנית, טהורה.
עמי, בנה של הסבתא, נפל בעת שירותו הצבאי, לכאורה במלחמת ששת הימים. 
שקד, במאי הסרט, מעונין לקבל סיוע ממשרד הביטחון לסבתא (למרות שהיא מתנגדת שתהיה
לה עוזרת. כך היא אומרת בשיחה הנפלאה הפותחת את הסרט, בנימוק שהיא לא יודעת להגיד
לאנשים מה לעשות, וכשתבוא המנקה, היא תשב ולא תעשה כלום, ובסוף היא, הסבתא, עוד
תצטרך להכין לעוזרת גם קפה "אז נו מה עשינו בזה? יותר טוב אני אסתדר כבר לבד,
איכשהו"). שקד מצלצל למשרד הביטחון, ושם
נאמר לו שהסבתא אינה מוכרת כאם שכולה, כיוון ש"המנוח, עמי, מת ב- 67 ו..לא
נמצא קשר בין שירותו הצבאי לנפילתו".
שקד, ובהמשך אימו, המומים. בכל שנה ביום הזכרון שקד, אימו (שהיתה בת שש כשאחיה עמי נפטר), סבתו,
ושאר המשפחה, היו עולים לקברו של הדוד, עליו מופיעה הכתובת "נפל בעת שירותו",
בחלקה הצבאית בבית הקברות בחיפה. 
שקד ועורכת הסרט, דנאל אל-פלג, בחרו באמנות
להשמיע את שיחת הטלפון המפתיעה על רצף סצינות של טקסי יום הזיכרון בבתי הקברות
הצבאיים: חיילים במדים לבנים בתרגילי סדר
מכתיפים ומדגלים את נישקם, ויורים בו מטחי כבוד. רב צבאי מקונן תפילה לנשמות
הנופלים, לצד שני חיילים בכומתות לראשם ומדים לבנים חגיגיים, נישקם בידיהם, עומדים
בדום, ומאחוריהם זרי פרחים עגולים, אבוקה וכתובת מדברי הנביא ירמיה "כי מדי דברי בו זכור
אזכרנו עוד". עשרות בני משפחת השכול, עומדים בדום כואב בין העצים והמצבות
בבית קברות.
מכאן שקד מנסה להבין מה קרה, ומגלה בארכיון משרד הביטחון שבתיק של הדוד עמי כתוב שסיבת
מותו היא "ירי תמ"ק עוזי (התאבדות)". (בשיחת הזום עם הבמאי התברר שכיום משפחות החיילים
שהתאבדו במהלך שירותם הצבאי כבר מוכרות כמשפחות שכולות).
ככה, בדרך אגב לכאורה, וללא ווייס אובר או כתוביות (שזו עוד עדות לבמאי השולט
באמנותו, היכולת לספר סיפור בלי וויס אובר, בלי כתוביות, בדרך שזורמת באופן טבעי
מרצף הסצינות על המסך) - מתבררת העלילה של
הסרט: מסע לפתרון תעלומת מותו של הדוד,
שלא היה גיבור מלחמה, אלא התאבד בחדרו בקיבוץ אלומות, בו שהה עם חברי הגרעין אליו היה שייך. 
שאלה זו באה כביכול על פתרונה בשלב מוקדם של הסרט (כרבע שעה אחר תחילתו).
אבל כיוון שמדובר בהתאבדות, מייד נפתחות כמה שאלות נוקבות אחרות , כמו :
-
למה הוא התאבד?
שזו שאלת המיליון דולר שמושכת רבים מאיתנו (ואני הראשון שבהם) לקרוא כתבות על מתאבדים,
בתערובת של סקרנות עצומה, חלחלה, כאב, הזדהות.
כדי לפתור שאלה זו, שקד מכנס את חברי
הגרעין של עמי, בקיבוץ אלומות היפה[1],
יותר מחמישים שנה אחרי שעמי דודו התאבד שם.
ראיון מסוג "ראשים מדברים" הוא כנראה הכלי הנפוץ ביותר בקולנוע הדוקומנטרי.
לכאורה, זה אחד הדברים שמחלישים סרט דוקו, שמגבילים אותו לתוך מסגרת נוקשה וידועה
עד זרא לצופים (גם מהטלויזיה).
אבל במאי שהוא אמן קולנועי, כמו שקד גורן, יודע לקחת את המסגרת הזו ולעשות בה ואריאציות
נפלאות. החופש האמנותי זקוק למסגרת לפעול
בתוכה (זו אולי קלישאה, אבל היא נכונה).
חברי הגרעין הם באמת אנשים יפים ונפלאים – ואחד הדברים מרוממי הנפש בסרטים
דוקומנטריים, זה שהם מראים לנו עד כמה העולם מלא באנשים מופלאים, שקל לאהוב אותם.
משהו באופן בו שקד מצלם אותם גורם לזה: הם ממלאים כמעט את הפריים (אבל חשובים גם
השוליים של התמונה, מה שמציץ מאחוריהם, כמו שולחנות החדר אוכל, או הנוף היפה של עמק הירדן), מישירים מבט
למצלמה, דיבורם חותך, ברור, ישראלי, של פעם.
בנוסף, הראיונות איתם גם ערוכים ומשובצים כך שהם מהדהדים וממשיכים זה את זה, ונוצר
סיפור שמסופר על ידי כמה דמויות יחודיות, שלכל אחת מראה וסגנון דיבור ותנועה משלה,
קצב ומנגינה, ויחד נוצרת סימפוניה קבוצתית.
חדווה קובעת במשפטיה הפסקניים שעמי "לא היה בן גרעין!". "אנחנו היינו אחוזי תזזית, היו לנו ישיבות,
היו לנו דיונים, והוא.. לא ענין אותו בכלל". 
שקד שואל: "אז מה כן ענין אותו?"
"מוזיקה!"
וכאן בא מישהו אחר מהגרעין , עם שפם יאצקי,
ומספר על כך שעמי היה מנגן תמיד "בחדר! הוא לא היה בא ומנגן בחברה" . 
ממשיך אותו אילן , שמרואין ולצידו בת זוגו הניה,
שאומר: "אנחנו עדיין שרנו שירי פלמ"ח ונח"ל, והם כבר היו
עם... רוק [רוקנרול] ועינינים". ומוסיף תנועה כזו עם היד לאחור.
ומי זה "הם"?
ובכן , חברי הגרעין המרואינים מתחלקים לשתי קבוצות לא שוות: חברו של עמי לחדר (אני לא בטוח מה שמו למרות
שחיפשתי הרבה), שיחד עם עמי זה "הם",
ומולם כל השאר. כפי שחברו של
עמי, איש עם זקן עבות לבן ועיניים כחולות ענקיות, מגדיר זאת:
"זה היה דווקא נורא נחמד להיות אלה שלא בעיניינים.. 'חבר'ה יאללה בואו!' - זה לא
כולל את שנינו". 
נראה שהאיש הזה, עבות הזקן הלבן ותכול העיניים, שומר עימו זכרונות חמים וחיים מחברותו
עם עמי, שנקטעה לפני יותר מחמישים שנה , כשעמי התאבד בחדרם דווקא עם העוזי של חברו
("כל כך בניתי על זה שהעוזי שלי תמיד מלוכלך ולא בסדר.. ודווקא אז [בהתאבדות]
הוא עבד" אומר האיש). עד כדי כך שבאיזה
שלב בראיון עיניו התכולות הגדולות דומעות, והוא אומר "אני מצטער שבאתי
לכאן.. שנים לא עסקתי בו ולא זכרתי עד כמה..." ואז הוא נאנח אנחה עמוקה ואומר:
"זהו, אין לי בעצם יותר מה להגיד".
מאלומות ממשיך שקד את מסעו אל עבר עברו של הדוד הצעיר תמיד, ויוצא לאמריקה, לפגוש
את חברתו המיתולוגית, השחומה והיפיפיה, תחיה.
גם בלוס אנג'לס מצליח הבמאי לתפוש פריימים עוצרי נשימה, שבילים בהם הוא צועד לצד
תחיה, בין שדות שמזכירים לי באופן מוזר את נופי הארץ ובייחוד את אזור אלומות בו
נפגשו תחיה ועמי לפני יובל שנים.
תחיה (תיקי) מבהירה שתי נקודות:
1. מהרגע הראשון להכרותם, עמי לא יכל לסבול את החיים האלה, לא רצה להיות כאן בעולם הזה. היא ניסתה לשכנע אותו להישאר, ללמד סנגוריה על
החיים.
2. היא ועמי לא היו חברים בשום מובן רומנטי.
אפילו יד לא החזיקו. זה גם מה
שאמרה לחוקרי מצ"ח אליהם נקראה – הם חיפוש אכזבה רומנטית של עמי כמניע
להתאבדות.
כאן מתנפצת התמונה בה אוחזת חזק הסבתא, שמרבה לדבר על חברתו של בנה, ומחזיקה
תמונות שלה מן החתונה שלה (עם מישהו אחר, איתו התחתנה בהמשך), למרות שלאחר שעזבה לארצות
הברית, התנתק הקשר איתה, בשל הוראתו של יוחנן בעלה ואביו של עמי, שאין לדבר עם מי שעוזב ויורד לאמריקה.
גם חברי הגרעין אחזו בדעה על קשר רומנטי
בין עמי לתחיה, והיו מופתעים מן הקשר של הבחור הג'ינג'י הנמוך עם "מלכת
יופי" גבוהה ושחומה, שהניחו שהינה חברתו .
מה ידעה הסבתא, אימו של המתאבד, על בנה ועל נסיבות מותו?
שזו שאלת השאלות של הסרט הספציפי הזה, שנע ומתפתל סביבה.
לאחר שנודע לו על ההתאבדות, שואל את עצמו הבמאי , מתלבט יחד איתנו הצופים, שאלה נוספת:
האם נכון לעמת את הסבתא עם האמת שהתגלתה לו?
הקונפליקט הזה מגולם בין השאר באופן מבריק ומשעשע בשיחה עם שניים מחברי הגרעין, שנשארו בני זוג (להבנתי אלו אילן והניה אורן).
אילן אומר: "אל תעלה את זה, פשוט. מי שמחטט בפצע, זה לא עושה לו טוב".
ואילו הניה טוענת כנגד בעלה שאילו היא היתה הסבתא, היתה רוצה לדעת את האמת. ומוסיפה שבעלה חושב אחרת, "כי אנחנו שונים". והבמאי יודע להציב אותם ככה באותו פריים, יפים כל כך, אנושיים כל כך, מנוגדים ומשלימים.
כמובן, להיות בן אנוש פירושו גם להיות אכזרי ומרושע ואפל לפעמים. פירושו לפעול בתוך עולם מפחיד של סבל, של מוות, של אלימות. אבל אני אוהב אמנות שמול האפילה הזאת, ומתוכה, מעמידה בסופו של דבר את האפשרות של האור, של הצגת הצד היפה של האדם.
לכאורה, הסבתא לא ידעה שזו התאבדות, ואינה יודעת גם היום.
אביו של עמי, יוחנן, מצטייר לי כמאצ'ו ישראלי מהסוג שהיה באותם זמנים (שהשמאלנים יפי הנפש וחסרי המודעות העצמית טוענים שהם מתגעגעים אליהם) הדגם הנפוץ דאז של הגבר הישראלי. לדברי הסבתא, הוא הלך למילואים ארבעים שנה, והיה יוצא לשם "כמו לנשף".
יוחנן לא יכל לשאת את החרפה שבהתאבדות בנו. כמו שאומר אחד מבני הגרעין –
"הבן שלו , של כוכב המערב הפרוע, היה צריך למות בקרב נגד האינדיאנים, ולא להתאבד בחדר שלו".
יוחנן, שהיה מקושר לראש אגף בכיר בנח"ל, אירגן אם כן הצגה שלמה – הלוויה צבאית וסיפור על איזו פעולה סודית בעורף האויב שבה נפל עמי.
מפה לשם, עם הזמן, גם סופח מותו של עמי למלחמת ששת הימים, על אף שהוא מת בפברואר והמלחמה פרצה ארבעה חודשים אחר כך, ביוני.
עם זאת, ישנם בסרט כל הזמן רמזים לכך שייתכן שאימו של עמי יודעת, מנחשת, שהיא עוצמת עיניים ומעדיפה להסתיר. אלו רק רמזים, לא הוכחות, והשאלה נותרת פתוחה בסופו של הסרט, למרות שאתה כל הזמן מצפה לפתרון שלה, לכך שהסבתא תתוודה ותאמר: ידעתי כל הזמן שהוא התאבד.
זה מתגלם יפה (באופן מטאפורי ובדיעבד) בסצינת הפתיחה המצחיקה והנהדרת, שבה שקד שם את שתי ידיו קרוב למצלמה והסבתא ממוסגרת ביניהן, ואז מקרב אותן זו לזו ומוחא כף, במחווה של חיקוי למכשיר צפחת הסרט (ובלעז clapper). הסבתא שואלת:
"מה זה היה, יתוש? הרגת יתוש?".
בעיני זו מטאפורה לכך שהבמאי מנסה ללכוד את רגשותיה, להבין מה היא "באמת" יודעת על בנה – המצלמה כמלכודת שממסגרת את המציאות ותופשת את האמת, הבמאי כצייד. אבל מה שתקבל בתמורה , מה תמצא בתוך המלכודת – במקרה הטוב יכול להיות הפתעה גמורה, כמו ברגע הקולנועי המקסים הזה.
אמנם חשוב לסייג ולאמר שלאחר שכתבתי את הדברים, נתקלתי בראיון עם שקד גורן ובו הוא מספר שאמר ישירות לסבתו שבנה עמי התאבד. אני לא הבחנתי באמירה כזו בסרט, ולדעתי היא בכוונה לא מופיעה שם, ומוטב כך. גם לפי דבריו של שקד, סבתו לא הגיבה ישירות לטענת ההתאבדות, אלא רק אמרה "כל אחד עם הגורל שלו", ומכאן הסיק שתמיד ידעה.
הרמזים להתאבדות מתחילים עוד לפני שנודע לצופים ולבמאי עליה (כאמור, זה קורה בשלב די מוקדם של הסרט, כעבור כרבע שעה). שקד מבקש מסבתו לקרוא מהמכתבים ששלח עמי להוריו מן הצבא. הסבתא מתחילה להקריא, ולא יכולה להמשיך, קולה נחנק. ואז שקד מתחיל להקריא אותם (בדיעבד מתברר שהוא תמיד הכיר ואהב את המכתבים והיתה להם משמעות גדולה עבורו).
ובעוד אתה מצפה למכתבי חייל צעיר שמנסה להראות להוריו שהוא בסדר ומצליח יפה בצבא, ויש לו אפילו חברה – מתברר שמדובר בסוגה ספרותית שונה לחלוטין. המכתבים מתארים בברור את סלידתו של עמי מכל הסובב אותו. הוא מספר על "מצב רוח מזופת שהוא שרוי בו כבר כמה ימים", על "תהומות של ריקנות".
באחד המכתבים מספר עמי: "בשבוע שעבר לא קמתי לעבודה בגן הירק. בצהרים דחף אותי, השד יודע מה, לגשת לסדרן העבודה. יש טוענים שהוא אדם נבון. אולי הוא יפתור את תעלומת מדוע נעדרתי, ויש סיכוי שעוד אעדר, מהעבודה". סדרן העבודה מזהיר אותו: "עמי, הוא אומר לי, החֶברה היא מאד אכזרית, ואין לך מושג עד איפה היא יכולה להגיע אם מישהו לא משתווה איתה" . אולם לא נראה שאזהרתו מפחידה את עמי במיוחד (זה הזכיר לי את אזהרותיו של אבא שלי, שידע את קשיי לקום בבוקר, לבל אאחר להגיע לחדר האוכל בשלוש וחצי בבוקר , ליציאה לעבודה בשדה. אני בניגוד לעמי לקחתי את האזהרות מאד ברצינות , עשיתי את המאמץ הנדרש, והייתי מגיע לחדר אוכל לפנות בוקר, גם אם לא ישנתי כל הלילה) .
במכתב אחר כותב עמי : "אני כותב לכם שורות אלו דקות ספורות לפני המסדר, רק כדי שהמפקד יתפוש אותי במצב של 'לא כשורה' . כל זאת רק כדי לצאת מהחדגוניות הזו" – כלומר, ממשיך לכתוב להם, מתוך כוונה דווקא לצאת מרושל ונזוף במסדר, כנראה מתוך רצון למרוד בכללים ולהראות שהוא אינו במשחק הזה.
להסיק ממכתבים כאלו שהבן נהרג בפעולה סודית בעורף האויב – זה לא כל כך הגיוני, בלשון המעטה.
בשעה שמקריאים את המכתבים, בא לידי ביטוי כישרונו הקולנועי של שקד. המכתבים מוקראים על רקע סרטונים ישנים שבהם נראים חיילים צעירים – רובם כנראה חיילי צה"ל. יש סרטונים מרשימים של טירונים שמבצעים תרגילי כושר יחד, ותקריב של חייל קרבי רץ בנוף מדברי. החייל הזה ממש זהה במראהו לעמי (בהמשך מופיע חייל אחר דומה לו, בין החיילים המתרגלים) - עד כדי כך שבשיחת הזום נשאלה פעמיים השאלה האם מדובר בעמי עצמו? הבמאי שקד ענה שהוא והעורכת בחרו בכוונה חייל עם מראה דומה, בהעדר של סרטונים של עמי. בכל זאת, שנת 67 , והבחור מת בגיל 18, כמה כבר הספיק להצטלם – מה שמעלה את אחת הבעיות הקלאסיות בקולנוע דוקומנטרי, בעיית הויזואלס כשחסרים חומרים ויזואליים. זו בעיה, אבל גם אתגר והזדמנות להוכיח שליטה באמנות הקולנועית, כפי שמראים שקד גורן והעורכת דנאל אל-פלג.
במכתב אחר משובצים לצד החיילים בתרגילי הקרב סרטונים של חיילים וחיילות, שעודם בעלומיהם, כמו מבלים יחד בקומונה עליזה, משתעשעים במשחקים היתוליים, בנים ובנות יחד, צעירים כל כך ויפים. ואז, כמין הד או המשך, חיילים קרביים , צעירים מאד, חוזרים מותשים לאוהל. ומתישהו , איך לא, סרטון של להקת חיל הים, עלם ועלמה במדים שרים "כל העם במילואים - רק בישראל / מתנדבים עושים חיים – רק בישראל", ומבצעים תוך כדי, בסירבול רב, כוראוגרפיה מטופשת, משעשעים אולי בלי להתכוון לכך [2]. כשעמי כותב "מכתב זה נרשם בזמן הפסקה בתורנות מטבח.. סביבי רותחות ביציות, לביבות, ויתר הבלילים הרגילים השורצים בכל מטבח" - נראה סרטון של חיילים וחיילות צעירים מקרצפים סירים ענקיים במטבח, ונערה בצמות ומדים מרימה ראשה מן הסיר אותו היא מסבנת, ומחייכת אל המצלמה.
"אבא, השעה אחת בצהריים ואני יושב על שפת הבריכה. ומנסה לענות למכתבך. מסכים אני עם דעתך כי אין להתעלם מהיות האדם בריה חברתית. אך אני איני יכול ואיני רוצה בחברה אשר אינה לפי דעותי. אינה מקשיבה להן, צוחקת מלגלגת ומרחיקה אותן כאילו היו נגיף מזיק " על המסך נראים החיילים רוקדים סביב הכסאות המוזיקליים. אחת החיילות נופלת בניסיון לשבת, כשהכסא מורחק ממנה לאחור. חיילת אחרת פורצת בצחוק רחוק, בן חמישים שנה לפחות.
במכתב האחרון של עמי שמוקרא בסרט, נראים, על רקע אותה מוזיקה קודרת, חיילי צה"ל צעירים מתוחים, מכוסים אבק, יושבים על הקרקע באזור מדברי, כנראה לפני יציאה לקרב. במכתב מנהל עמי ויכוח פילוסופי עם מישהו המכונה "ידידי", דורש שיקבל אותו כמו שהוא, גם אם דעותיו ומעשיו נשמעות לו מוזרות, ואומר שהוא הולך למקום שיתן לו חופש מוחלט, בלי שיתחשב כיצד ייתפש בחברה.
"אתה אומר שאינך רוצה לשמוע אותי. טוב ידידי, אני אומר לך שלום, כיוון שאני הולך לעשות כל דבר אשר ברצוני". המכתב נשמע - בהקשר שנותן לו הבמאי דרך האמצעים הקולנועיים – כמו מכתב לפני התאבדות, למרות שממילותיו בלבד אינך יכול להסיק דבר.
אי אפשר לדבר על הסרט בלי להזכיר את האנלוגיה המרכזית שהוא יוצר, בין הבמאי שקד גורן, לבין דודו , עמי.
לאורך כל הסרט נשזרת ההשוואה ביניהם. כך למשל, בני הגרעין של עמי מדברים כמעט כולם על הדמיון הפיזי בין עמי ובין שקד (אם כי לטעמי, שבעוד עמי היה בחור מעט מאותגר מבחינת מוסכמות של יופי חיצוני, שקד הינו בחור נאה מאד).
דמיון נוסף הוא במערכת היחסים בין שקד לבין סבתו, אימו של עמי. הסבתא אוהבת אותו כמו בן, ומדי פעם קוראת לו קינדר מיינע – ילד שלי. כינוי בו היא משתמשת בחלק אחר של הסרט גם כלפי בנה עמי, כשהיא רואה תמונה שלו כילד.
כמו עמי, גם לשקד יש (או לפחות היה, בנעוריו) קושי מסוים מול החברה, בהיותו הומו. נושא זה נרמז בחן רב דרך הדיאלוגים המשעשעים עם הסבתא, שמעונינת כל הזמן שהוא, שקד, ישיג לעצמו בת זוג ויביא אותה למפגש עם הסבתא. היא מודאגת מכך שאין לשקד חברה, ולא מבינה מה הבעיה. אנחנו הצופים מבינים ששקד מתענין בבנים ולא בבנות, בין השאר מתוך חלק משיחה בה הסבתא אומרת לו :
"במקום לעשן , תחשוב על דברים אחרים"
"על מה לחשוב?"
" על חָבֶרַה למשל"
"ומה עם חבר?"
"מה?"
"כלום"
ומתוך התנערותו מדבריו , אנחנו מבינים שהוא לא יודע איך ואם לספר לסבתא את ענין זהותו המינית.
בהמשך, בראיונות של חברי הגרעין, אותו חבר גרעין שדיבר על הבושה של יוחנן האב בהתאבדות של בנו עמי, בתוך החברה המאצ'ואיסטית שהיתה אז (כפי שחבר הגרעין עצמו אומר, בביקורת), מנסה להמחיש זאת דרך האנלוגיה הבאה:
"זה בושה, זה כמו .. אני לא רוצה להשוות , אבל זה כמו הומו. אתה תלך בראש חוצות ותגיד שהבן שלך הומו?"
האנלוגיה בין עמי ובין שקד נבנית לאורך כל הסרט, עד כדי כך שמישהי בשיחת הזום עם הבמאי העלתה את השאלה שעלתה גם בראשי , ומן הסתם אצל צופים אחרים :
"תסלח לי, אבל אני אשאל בצורה ישירה – עמי היה הומו?"
מתשובתו של שקד יכולת להבין שזו לא הפעם הראשונה שהוא נשאל על כך. הוא ענה שלא מצא שום ראיה לכך שעמי היה הומו. אבל הוסיף, כמו שציין גם בראיון עימו, שכאשר קרא בנעוריו את מכתביו של עמי , חש עימו הזדהות גדולה, והם עזרו לו לאזור אומץ ובהמשך לצאת מהארון.
לקראת סיום הסרט, אנחנו חוזרים עם שקד מאמריקה, כאשר התחושה היא, במיוחד לאור דבריה האחרונים של תחיה, ששקד הולך לשאול את סבתא שלו האם ידעה על ההתאבדות (ובאותה הזדמנות, האם ידעה שתחיה לא היתה חברה שלו, אלא רק ידידה). "רק אם תשאל אותה אתה תוכל לדעת", אומרת לו תחיה, כששניהם מביטים מהר כלשהו על אינספור אורות העיר הפרושים מתחתיהם בלילה.
הסרט מחזק את התחושה שזה הולך לקרות, כשהשוט ההבא הוא של שקד נכנס לדירה של סבתו, כנראה מייד אחרי הנחיתה מארצות הברית. הוא מושיב את הסבתא מול המצלמה, שם עליה מקרופון, בעוד היא אומרת: יש לך עשרים דקות. כאן חוזרת המטאפורה של הבימוי כציד, כחקירה להוצאת האמת, כשהסבתא באיזה שלב קמה פתאום, ושקד אומר לה: "את עם המקרופון, לאן את הולכת?". בהמשך הם מתמקחים כמה זמן נשאר לחקירה, חמש דקות כמו שמכריזה הסבתא, או עשר דקות כמו שהבמאי שקד אומר לה.
אבל גם בראיון הזה אין הודאה של הסבתא בהתאבדות. היא רק אומרת שיוחנן לא סיפר לה הכל, ושהיא החליטה שהם לא ידברו על מות עמי "בכלל", לא ביניהם, ולא ליד הילדים והנכדים
. ואז, מובא מכתב אחרון מעמי (אותו הזכרתי קודם). סוף המכתב נקרא כבר כשהמצלמה שוב בסלון של הסבתא, והם רואים טלויזיה. שקד לוקח את השלט, מכבה את הטלויזיה ומכריז "שקט".
הסבתא אומרת "נשמע רדיו" ומדליקה את הרדיו , בו נשמע שירו של שלום גד, "בסוף המדבר יש ים".
שקד מבקש ממנה "תכבי את הרדיו , סבתא, זה עושה לי כאב ראש".
לאחר שהיא מכבה את הרדיו, הסבתא רוצה שהוא יקנה לה פיצה מוכנה מהסופר. הם משוחחים עוד קצת, ושוב יש שתיקה. שקד אומר:
"סבתא?"
"מה, אושר"
"אני רוצה לספר לך משהו"
ובמקום לאמר לה: "עמי התאבד", הוא מוצא בתוכו את האומץ להתוודות בפניה שהוא "אוהב בנים".
הסבתא מגיבה בהתחלה ברתיעה מסוימת :" מה זאת אומרת? זה כבר מוזר", ואף אומרת: "זה לא טבעי. כל מה שלא טבעי, צריך לזרוק". אבל מצד שני, היא נשארת קרובה פיזית לשקד, ידה עדיין מונחת על ירכו באהבה הרגילה שהיא מפגינה כלפיו.
הם משוחחים על הענין, והסבתא מציינת שפעם "זה לא היה מפותח כמו שזה מפותח היום".
שקד אומר לה שבתקופה שלה, לפני חמישים שנה, זה גם היה קיים, רק אנשים לא דיברו על זה, ולא דיברו על שום דבר בעצם.
"אבל נהנו מהחיים" אומרת הסבתא.
"מי נהנה? יש כאלה שנהנו וכאלה שלא."
ברקע לדבריו אנחנו זוכרים את השיחה הקודמת ביניהם, שבה מסבירה הסבתא שהיא אמרה ליוחנן שהם לא ידברו על עמי יותר. "אם אנחנו נתחיל לדבר על הדברים האלה אנחנו נצא מדעתנו והילדים יגדלו עם כל מיני תסביכים.. הם לא צריכים לגדול עם הכאב שלנו".
"אילו הייתי חי אז, בתקופה שלך כשהיית צעירה, לא הייתי יכול לדבר על זה, והייתי מת"
הסבתא צוחקת ושואלת "למה היית מת?"
"כי.. כי זה מה שקורה כשאתה לא חי את החיים שאתה רוצה לחיות".
השיחה ממשיכה, כשהמגע הפיזי בין הסבתא והנכד האהוב שלה אינו מפסיק. באיזה שלב היא אומרת:
"אוי קינדר מיינע..."
והוא מניח את ראשה על בירכו, ומלטף את שערה.
והשיחה, או הסצינה כפי שהיא ערוכה, מסתיימת במשפט שלה, שאיתו מסתיים גם הסרט:
"עכשיו לך תביא לנו פיצה כדי שאני אשכח את כל הדברים."
[1]
מסתבר שקיבוץ זה פורק כשנה לאחר התאבדות עמי, בתחילת שנת 68. פירוק הקיבוץ התבצע עקב בעיות חברתיות וכלכליות
מתמשכות באלומות, בהחלטה של ראשי תנועת איחוד הקיבוצים, שכפו את הפירוק על חברי
הקיבוץ, שנאלצו לעזוב את המקום. לאחר כשנה
יושב הקיבוץ מחדש על ידי עולים מארגנטינה.
[2]
בסרט הדוקו מופיע קליפ אחר, לא זה שאליו קישרתי עם שלמה ארצי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה